“זה אמור לקרות טבעי?”

היא יושבת מולי בקליניקה. גם הוא מגיע אליי פעם בשבוע. שניהם – בנפרד – אומרים כמעט את אותם המילים:
“אנחנו לא אמורים להיות פה. זוגיות? זה אמור לקרות לבד. בטבעי. בזרימה. ואם זה לא ככה – משהו בי פגום.”

הם לא היחידים. התחושה הזאת נפוצה יותר ממה שנדמה.
“הוא מעצבן אותי.” “היא לא מספיק חכמה.” “משהו בי מתרחק.”
אז מה עושים? מסיקים שזו לא הזוגיות הנכונה. שאם היה פה “האחד”, הכל היה פשוט יותר.

אבל רגע. בואו נעצור.
ונשאל שאלה אמיצה:
מי אמר שזוגיות אמורה להיות טבעית וזורמת?

חז”ל כבר אמרו לנו – קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף.
ולמה דווקא קריעת ים סוף?
כי ים הוא סמל לזרימה, לטבעיות.
אבל כדי לצאת ממצרים – הים נקרע. הפך ליבשה.
נגד כל היגיון. נגד הטבע.

וכך היא גם זוגיות.
היא לא תמיד נובעת מהרגשה זורמת.
היא דורשת קריעת הרגלים.
לצאת מהמרכז של “מה משרת אותי?”
ולעבור לראייה שיש כאן גם שני.

ולא, זה לא בא לנו טבעי.
הטבעי שלנו הוא להיות עם עצמנו.
לשפוט. לבדוק. לסנן. לצפות.
אבל זוגיות מזמינה אותנו ליציאה ממצרים –
להסכים לראות את האחר, להכיר בשונות שלו, ולהתחבר ממקום חדש.

זה לא אומר לוותר על עצמנו, אלא לגדול לתוך משהו עמוק יותר.

אז אם אתם מרגישים ש”זה לא זורם” – אולי זה לא כי זה לא נכון,
אלא כי זה אמיתי.

ובתוך האי-טבעי הזה… מתרחשים ניסים.