בפינה שקטה וצנועה, הרחק מאולמות מפוארים ותזמורות יוקרתיות, נרקם במשך שנים סיפור אנושי יוצא דופן.
הרבנית מרים, אשת חסד ואמונה, פתחה את דלת ביתה – ובעיקר את חצרו – עבור זוגות שלא יכלו להרשות לעצמם חתונה כהלכתה.
בעולם שבו חתונות הפכו לאירועים יקרים ומורכבים, הרבנית מרים בחרה בדרך אחרת.
בחצר הבית, באמצעים פשוטים אך בלב רחב, היא אפשרה לזוגות מעוטי יכולת לחגוג את היום החשוב בחייהם בכבוד, בשמחה ובתחושת ערך. לא פאר ולא הדר , אלא חום אנושי, התרגשות אמיתית ותחושה שהם לא לבד.
הבית עצמו שינה את ייעודו שוב ושוב: חדרים הפכו למקום התארגנות לכלה, המטבח שימש להכנות בסיסיות, והחצר לבשה חג.
כל חתונה הייתה עולם ומלואו עם ריקודים, ברכות, דמעות של אושר וקהילה שלמה שעמדה סביב ותמכה.
הרבנית מרים לא ראתה בכך מעשה יוצא דופן, אלא שליחות.
בעיניה, לכל זוג מגיע להתחיל את חייו המשותפים בשמחה ובכבוד, ללא קשר למצב הכלכלי. “זו שמחה של מצווה,” אמרה לא פעם, “ואם אפשר להקל על הכאב למה לא?”
במהלך השנים עברו בחצר הקטנה עשרות זוגות, שלקחו איתם לא רק זיכרון של חתונה צנועה, אלא גם תחושה עמוקה של נתינה, ערבות הדדית ואהבת חינם.
הסיפור של הרבנית מרים הוא תזכורת שגדולה אמיתית לא נמדדת בגודל האולם אלא בגודל הלב.